בי-בופ:

בִּי בּוֹפּ (באנגלית: Bebop) או בופ, הוא ז'אנר מרכזי בג'אז, שהתפתח בשנות ה-40 של המאה ה-20. אף על פי שבי בופ ספג זלזול מהקהל ומהמוזיקאים בראשית דרכו, כיום הוא מוכר כחשוב שבסגנונות הג'אז. זאת מכיוון שניגוני הג'אז שהולחנו ובוצעו מאז נמנים עליו או על סגנונות שהיו המשכיו הישירים. הבופ אף עיצב בדמותו את מרבית התרבות הסובבת את הג'אז - החל במועדוני הג'אז שהיו שונים בתכלית לפני כן, עבור בציבור החובבים וכלה באופי ההרכבים ובמניין חבריהם.

מן הבחינה המוזיקלית גרידא, נחשבת מהפכת הבי בופ בעיני רבים לנקודת המפנה המשמעותית ביותר בתפיסה המוזיקלית של הג'אז. בעוד הסגנונות שקדמו לו נועדו בעיקר לצרכי בידור, הרי שייעודו של הבופ הוא בעיקרו אמנותי. נוסף על כך, הביא הבי בופ לפיתוח הגישה האינדיבידואלית בג'אז, הקובעת כי חשיבותם של המוזיקאים המבצעים את הקטע גדולה לאין ערוך מזו של מלחינו. כיום זוהי הגישה המקובלת בג'אז ועל פיה מרחב הביטוי העצמי של כל חברי ההרכב עד האחרון שבהם זוכה לחשיבות ראשונה במעלה.

הבי בופ נבדל מהסווינג שקדם לו בשתי נקודות עיקריות: המלודיות מורכבות יותר, אף על פי שהן נכתבו על סמך אותו רצף אקורדים; והאלתור נעשה בצורה הרבה יותר חופשית, ללא קשר למלודיה המקורית של השיר. בבי בופ נעלמת בדרך כלל המלודיה המקורית כבר בפזמון השני או השלישי. נוסף על כך, הטמפו (מפעם) בבופ מהיר בדרך כלל, והמבנה ההרמוני מורכב יותר. פיתוח הסגנון מיוחס בעיקר לנגן הסקסופון אלט, צ'ארלי פרקר, אשר במהלך חייו הקצרים הספיק להוביל מספר מוזיקאים הרפתקנים ואמיצים למהפכה הגדולה ביותר בתולדות הג'אז.

סגנון מוזיקלי

חלק מן הסטנדרט "כמה גבוה הירח" ומן ה"אורינתולוגיה" של צ'ארלי פרקר. דרגות האקורדים זהות אך המלודיה שונה

בבסיסה, מלודיית בי בופ היא מלודיה חדשנית שנכתבת על בסיס המהלך ההרמוני של קטע מוכר, לרוב סטנדרט. בשל גודל ההרכבים ואורך הקטעים, יש בבי בופ קטעי סולו רבים יותר, בעלי אופי שונה בתכלית מאופיים של קטעי סולו בסגנונות ג'אז אחרים, כמו סווינג. הסולו של הבופר (נגן בי בופ) הוא אלתור של מלודיות חדשות על בסיס רצף האקורדים בשיר המקורי (כלומר, המהלך ההרמוני). בבי בופ יש מלודיות מסובכות בהרבה מאלו שהיו במוזיקה המקורית, והן דורשות על פי רוב מיומנות רבה יותר ויכולת אלתור מורכבת יותר.

הבי בופ מנוגן בדרך כלל בטמפו מהיר מאוד, אך לא בקצב קופצני וריקודי כמו הסווינג, שכן תפקידם של כלי הקצב התפתח בסגנון זה מעבר לשמירה על הקצב בלבד. תוף הסנר, למשל, משמש למתן דגשים, והתוף הבס שנועד במקור לשמש כמעין "מטרונום", הפך בבי בופ ל"מפיל פצצות" (באנגלית Bomb dropper). "הפלת פצצות" היא טכניקת בופ שבה תפקיד הבס נופל במקומות שונים בקטע המוזיקלי שאינם בדגש הטבעי, ובצורה זו נוצר מצב "כאוטי" ו"אנרגטי" יותר.^[1] פיתוח זה מיוחס בעיקר למתופף מקס רואץ'. רואץ' נודע בקטעי סולו תופים מורכבים שלעתים אף מובילים את השיר, ומאופיינים בחילופי משקלים ומפעמים.

קטעי הבופ היו פעמים רבות מלודיה חדשה ומורכבת שנבנתה על בסיס רצף האקורדים של סטנדרט מוכר כשהמלודיה המקורית כבר אינה מופיעה כלל בקטע החדש. דוגמה לכך היא הקטע המפורסם של פרקר, "אורניתולוגיה", שנכתב על בסיס המהלך ההרמוני בסטנדרט "כמה גבוה הירח". בקטע בופ אופייני מבצעים הכלים יחד את המלודיה החדשה בהתחלה ובסוף, ובין לבין מאלתר כל כלי קטע סולו, גם הוא במתכונת האקורדים הבסיסיים של השיר. לעתים יופיעו "ציטוטים מוזיקליים" לסטנדרט המקורי שעליו נכתב הקטע, ולעתים גם יצוטטו קטעים אחרים (סטנדרטים שונים, או קטעי מוזיקה קלאסית). עם זאת, ישנם קטעי בופ שהינם מקוריים לחלוטין, החל מהאקורדים הבסיסיים ועד למלודיה המובילה.

מבנה קצבי

המפעם בבי בופ מהיר מאוד ביחס לשאר הסגנונות, והוא בנוי בצורה הרבה יותר מורכבת, הכוללת יחידות ריתמיות קטנות יותר. כיוון שהמוזיקה אינטואיטיבית ו"רגשית" יש נטייה לשינויים רבים בתחום הקצב (הן המפעם, הן המשקל, והן המקצבים), דבר שאינו מקובל בשאר תחומי הג'אז. נוסף על כך יש בבופ שימוש במשקלים אי רציונלים דוגמת שלושה רבעים וחמישה רבעים. המפורסמת ביותר בתחום השינויים הקצביים היא החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון, שהרבתה לשנות מפעמים והתנסתה גם במעברים בין סוגים שונים של משקלים.^[2]

בניגוד לבלוז למשל, שבו הקצב נשמר על ידי מערכת תופים, קונטרבס, גיטרה ופסנתר (ולעתים כלים נוספים), בבופ אחראים על הקצב רק הקונטרבס וידו הימנית של המתופף. מצב זה יוצר יותר מקצבים פוליריתמים, שכן שאר גפיו של המתופף, ולעתים גם כלים אחרים, עסוקים במתן דגשים פוליריתמים לרוב מאולתרים. פוליריתמיקה זו מגבירה את תחושת הכאוס ביצירה. כמו כן, המוזיקה מקבלת מקצב לא ריקודי, ומורכב יותר. מוכרת האמירה של מתופף בופ שטען כי "הקצב החשוב במוזיקה זו אינו הקצב של הרבעים, אלא קצב החשיבה".^[3]

מבנה מלודי

ייחודו המרכזי של הבופ היה הלבשת מלודיות חדשות וייחודיות על האקורדים המקוריים של הקטע. מעבר למורכבות הגבוהה יחסית שלהן, מאופיינות המלודיות הבופיות במהירות ובאנרגטיות שלהן. מלבד המלודיה הכתובה, על הבופרים לאלתר מלודיות חדשות בזמן קטע הסולו. לשם נגינת בופ דרושה יצירתיות רבה מאוד; כדי להקל על הנגן המבצע את הסולו ישנן כמה תבניות שבופרים נעזרים בהן תוך כדי האלתור. תבנית אופיינית כזו היא "החמישית המונמכת", תבנית שבה במקום להדגיש את הטוניקה של הסולם, או את הבס של האקורד, מדגישים את התו שמונמך בחצי טון מהדומיננטה של הסולם, הלא הוא "התו הכחול". תבנית נוספת היא תבנית שבה המלודיה עולה בארפג'ו ויורדת בסולם או בירידה כרומטית. תבניות אלו מיוחסות בדרך כלל לפסנתרן ארט טאטום, שניגן מעט לפני תקופת הבופ. כל התבניות הללו משמשות כקישוטים ועיטורים למלודיות הייחודיות של הנגנים.

מבנה הרמוני

בניגוד לדעה המקובלת, הבי בופ אינו רק שינוי מלודי. במקור, האלתור של צ'ארלי פרקר (בירד) היה אכן על מלודיות כרומטיות על בסיס הרמוניה פשוטה, אך עם הזמן התפתח גם התפקיד ההרמוני, ונוצרה הרמוניה ייחודית מאוד (אם כי לרוב מסתמכת על ההרמוניה המקורית). בעוד שהסווינג והבלוז היו בנויים בסולמות פשוטים,^[4] היה הבי בופ מושתת על סולמות מורכבים וייחודיים לסגנון.

האקורדים בבי בופ, אף על פי שדרגתם לרוב זהה לסטנדרט המקורי, שונים למדי מהאקורדים המקוריים. קודם כל, האקורדים בנויים על הרמוניה, סולמות, ומבנים, מורכבים יותר. בעוד שבסגנונות הקודמים רוב האקורדים היו מז'ורים או מינורים, ולעתים ספטאקורדים, בבופ היה גם שימוש נרחב באקורדים מוקטנים, מוגדלים וכיו"ב. גם בתזמון האקורדים חל שינוי, יכולת האלתור המוגברת איפשרה לכלים ההרמונים לשלוט במשך האקורד ובתזמונו. כך למשל, אקורדים בעלי מתח גדול יותר מוחזקים לזמן רב יותר.

הסולם הראשון שבו השתמש פרקר היה הכרומטי, אך עם הזמן ועם פיתוח הבופ נתווספו סולמות נוספים, למשל סולם הטונים השלמים או הסולם המוקטן, שהפכו פופולריים, בין השאר על ידי נגינתו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק. אחרי מונק, המשיך ג'ון קולטריין לפתח את הסולמות ההרמונים בכך שהוסיף את המודוסים שלא היו בשימוש במוזיקה המודרנית.

לבסוף, לאחר שנוצר מגוון עצום של סולמות שונים בשימוש, רבים מהם חסרי שם, החליט בארי האריס, פסנתרן ומפיק מוזיקלי, לקבץ את הסולמות, ולראות מהו הגרעין האמיתי שמקשר ביניהם. האריס הגיע להבנה, שלמרות המספר הגדול של הסולמות, ניתן לשם הפשטות להסתכל על הבופ כבנוי מארבעה סולמות בסיסיים, ייחודיים, שעליהם מאלתרים ומפתחים סולמות חדשים. השנים המרכזים בין הסולמות של האריס הם: הם הסולם הדומיננטי של הבופ (דרגות: 1 2 3 4 5 6 7b 7) וסולם הבופ המז'ורי (דרגות: 1 2 3 4 5 5# 6 7). נוסף על שני הסולמות הנ"ל, קיימים סולם מודוס דורי של הבופ, וסולם הבופ המינור מלודי.

סולמות הבופ הם רק הפשטה של ההרמוניה המורכבת של הבופ, והם מייצגים את הגלעין של המבנה ההרמוני בלבד. אמני בופ רבים נהגו לשלב את הסולמות הללו, וגם אחרים, זה בתוך זה ולעבור מהאחד למשנהו (מודולציה).

מבשרי הג'אז - להקת בופ והארד בופ חשובה. מנהיג הלהקה: המתופף ארט בלייקי

הרכבי בופ

בניגוד לביג בנדים של הסווינג, בבופ נהוג לנגן בקבוצות קטנות שמנות 6-3 נגנים. הכלים האופייניים לסגנון הם תופים, קונטרבס, פסנתר, סקסופון וחצוצרה. לעתים מצטרף עוד כלי נשיפה (לרוב סקסופון נוסף או טרומבון), או כלי מיתר (לרוב גיטרה או כינור). במקרים אחרים מוותרים על אחד הכלים (לרוב אחת ה"קרנות"^[5]) ונשארים בקווארטט. בהרכבים אלה נהוג שכולם מנגנים קטעי סולו, בניגוד להרכבי הסווינג והבלוז בהם לרוב רק הכלים המובילים זוכים לקטעי סולו. עקב תופעה זו, הפכה המוזיקה לאינדיבדואלית יותר, ונוצר מקום לביטוי עצמי של כל חברי ההרכב.

היסטוריה והתפתחות

בשנת 1939 הקליט הסקסופוניסט קולמן הוקינס הקלטה בשם "Body and Soul". בהקלטה זו התנסה הוקינס באלתורים מורכבים מהרגיל וקפיצות קצב רבות. אף על פי שנגינתו לא הייתה ממש בופ, הוא השפיע על מוזיקאים רבים, ביניהם סקסופוניסט האלט צ'ארלי פרקר. פרקר, שכבר החל להתנסות בנגינה בסולמות כרומטים ובפרצי תווים, הוקסם משינויי הקצב ומהתחושה החדשנית שאפפה את הקלטתו של הוקינס.

בשנות הארבעים החלו הבופרים הצעירים, ופרקר בראשם, לפתח לעצמם סגנון ייחודי, שנבע מתוך שורשי הסווינג של שנות השלושים. הם הושפעו מאוד ממספר מובילים חדשניים כגון הפסנתרן ארט טייטום, הסקסופוניסטים הוקינס, ולסטר יאנג, והחצוצרן רוי אלדרידג'. פרקר ודיזי גילספי הופיעו עם חלק מהנגנים של התקופה שקדמה לבופ, ולקחו את ההרפתקנות הזהירה שלהם לשלב הבא. הבופרים המוקדמים היו חדשניים מאוד ומספיק בטוחים במוזיקה שלהם כדי לא להירתע מהתגובות המזלזלות שבהן נתקלו בתחילת דרכם ממוזיקאים אחרים ומהקהל הרחב^[6].

מועדון מינטונז פליי האוס (בתרגום חופשי מאנגלית: "בית המשחקים של מינטון") בניו יורק היה המקום להתנסויות ולפיתוח של הבופ בתחילת הדרך. נוסף על פרקר וגילספי, החלו לנגן שם נגני סווינג שרצו להתנסות בסגנון החדש. הגיטריסט צ'ארלי כריסטיאן, לדוגמה, שהחל להתנסות בשינויי מלודיות עוד כשהיה נגן בתזמורת של בני גודמן, היה מהנגנים הקבועים במועדון ונמנה עם חלוצי הבי בופ. אחרי מותו לקח פרקר את המושכות, ויחד עם גילספי וקני קלארק הפך למוזיקאי המזוהה ביותר עם הסגנון החדש בתקופה זו. מוזיקאי נוסף, שהצטרף אליהם מאוחר יותר היה ת'לוניוס מונק. אך הוא, בניגוד לאחרים, כמעט שלא התנסה קודם לכן בסווינג בצורה מקצועית, והחל ישר לנגן בי בופ. מונק היה זה שהכניס את ההרמוניות המיוחדות שהקשו אפילו על חובבי הבופ. מבחינה זו, מונק היה שחקן חשוב ביצירה ובפיתוח של הבופ. המוזיקה שהם ניגנו הייתה קשה מאוד לקהל, כי בעוד נגינתו של כריסטיאן הייתה מעין הכלאה של סווינג ובופ, הסגנון החדש היה בופ טהור.

במשך מספר שנים נחשב הבי בופ ל"מוזיקה בשביל מוזיקאים". אף על פי שרוב השמות הגדולים של תקופת הסווינג המשיכו לנגן בסגנון שבו הם התמחו, היו מוזיקאים רבים שעברו לבי בופ, ברובם מוזיקאים צעירים שנמשכו לסגנון החדש, בו היה מקום לחידושים ולתוספות. כמו כן, רבים נמשכו לבופ כיוון שהוא הציע להם מקום לביטוי עצמי, בניגוד לאפשרות המצומצמת לבצע סולו בתזמורות הסווינג הגדולות. כך נוצר דור חדש של בופרים שכלל שמות כמו הרבי הנקוק. אט-אט החל להימשך לסגנון החדש קהל שלא חיפש את מוזיקת הריקודים הקלילה, אלא מוזיקה מורכבת ומעניינת יותר. כך החלו להתפתח מועדוני ג'אז נוספים ועד סוף שנות הארבעים הבי בופ הפך לזרם החשוב והמשמעותי ביותר בג'אז.

תפוצה גאוגרפית

הג'אז האמריקאי התפתח בעיקר באזורים אפרו אמריקאים בארצות הברית. הבי בופ התפתח בעיקר בחוף המזרחי, בניו יורק, או ליתר דיוק בהארלם. מקום נוסף שראוי לאזכור הוא ניו אורלינס שם הייתה, ועודנה קיימת, קהילת בופ גדולה למדי. כשהבי בופ הגיע לצד המערבי של ארצות הברית, הוא כבר היא מקובל מאוד במזרח. באופן כללי, הבופ תפס פחות במערב, ואפילו היום ניתן לראות את ההבדל הזה בין האזורים.

המקבילה של הבופ במערב הייתה הקול ג'אז, סגנון המהווה התפתחות של הבי בופ אבל בהתאמה למורשת הג'אז המקובלת במערב ארצות הברית, כלומר ג'אז שקט ואיטי יותר.

בישראל

בימינו סגנון הג'אז השולט בארץ הוא הפיוז'ן, אשר גם הוא הושפע מאוד מהבופ. עם זאת, בעבר סגנונות הג'אז הנפוצים בארץ היו בי בופ או פוסט בופ. להלן רשימה חלקית של בופרים ישראלים:

מקור המילה

מקור המילה בופ בשירת הסקאט והיא בעצם ג'יבריש שבו משתמשים זמרים בעת אלתור. קיימות מספר תאוריות לגבי מקורה המדויק של המילה, אולם אף אחת מהן לא הוכחה. תאוריה אחת גורסת כי הגיטריסט צ'ארלי כריסיאטן היה משתמש בה כדי לזמזם את המנגינה שהוא ניגן^[7]. תאוריה מקובלת יותר גורסת שמקור המילה במנהיגי להקות לטיניות שפעלו בארצות הברית של אותה תקופה, והיו קוראים "אריבה אריבה!" כדי ל"דרבן" את הנגנים שלהם^[8]. התאוריה מתיישבת עם העובדה, שהמילה "בי בופ" הייתה מוחלפת לעתים ב-"רי בופ". לראיה אפשר לבחון את שמות השירים "הי בא-בא-רי-בופ" (ליונל המפטון) ו"בי-בופ-א-לולה" (ג'ין וינסנט), שניהם מאותה תקופת זמן בערך.

השפעות בתרבות הפופולרית

בסדרת האנימציה האמריקאית "צבי הנינג'ה", ששודרה גם בארץ, הופיעו שתי דמויות של רשעים בשם ביבופ ורוקסטדי. ביבופ נקרא על שם הז'אנר המדובר, ורוקסטדי הוא סגנון מוזיקה המושפע מרגאיי, שהיה פופלרי לזמן קצר בשנות ה-60 בג'מייקה.

סגנונות משנה

אף על פי שזכה לזלזול רב בתחילת דרכו, הבי בופ הפך ליסוד הג'אז המודרני. הבופ מהווה את הבסיס והשורש לכל החידושים בג'אז שבאו אחריו. הדוגמאות החשובות הן:

נוסף על אלה, אפשר למנות את האוונגרד והג'אז החופשי כצאצאים של הבופ, אם כי צאצאים פחות ישירים מארבעת הנזכרים לעיל.

נגני בי בופ חשובים

בג'אז יש חשיבות רבה לנגן (בניגוד למוזיקה קלאסית, בה רוב הכבוד מיוחס למלחין), ובבי בופ יותר מאשר בסגנונות שקדמו לו. זאת כיוון שבבי בופ יש חופש אמנותי רב יותר למבצעים (שהרי הם מחויבים רק למעברי האקורדים), ולטכניקה יש מקום רב בנגינה. על כן ישנם נגנים רבים בבופ אשר ידועים בזכות הביצועים שלהם, הגדולים והמפורסמים הם:

צ'ארלי פרקר

צ'ארלי פרקר (כינויו - יארדבירד) הוא סקספוניסט אלט. בעיני רבים נחשב פרקר למייסד הבופ ולגדול נגני האלט של כל הזמנים. היכולת שלו לאלתר על סולמות כרומטיים במהירות מסחררת הפכה לסגנון נגינה שכל נגני הסקסופון אחריו היו מוכרחים להכיר. מאז פרקר השתנתה לחלוטין צורת הנגינה בסקסופון. בנוסף, על אף חייו הקצרים, הספיק פרקר להקליט מאות הקלטות, שרובן ככולן נחשבות לקלסיקות של הג'אז, ולמפתח בהבנת המוזיקה המודרנית.^[9] לני טריסטנו אמר בשנות השישים שאם פרקר היה רוצה לאכוף את חוקי זכויות היוצרים, הוא יכול היה לתבוע כמעט כל אחד, שהקליט תקליט בעשור האחרון"^[10].

דיזי גילספי

פסלו של דיזי גילספי בקרוליינה הדרומית

גילספי, החצוצרן, שקיבל את הכינוי "דיזי" בזכות יכולותיו הטכניות המדהימות, היה מחלוצי הבופ. הוא ניגן ברביעיית הבופ המקורית שכללה את פרקר, רואץ' ופאוול. כמו כן, המציא דיזי שיטות חדשות לנגינה בחצוצרה, והיה להשראה להמוני נגני חצוצרה אחריו. דיזי נחשב לגורם חשוב בהפצת הבופ ובהפיכתו מזרם שולי לתחום חשוב במוזיקת הג'אז. בזכות אופיו הנחמד והאחראי (בניגוד לרבים מנגני הבופ האחרים), הוא קידם את הבופ בעולם המוזיקה המודרנית.

מקס רואץ'

מקס רואץ', חבר נוסף ברביעיית הבופ המקורית, החל לנגן בסגנון זה כבר בגיל 16. הוא נחשב לאחד המתופפים הראשונים שניגנו בופ (הוא וקני קלארק היו שני מתופפי הבופ הראשונים ^[11]). נוסף על כך, נחשב רואץ' לאדם שהעביר את התופים מסטטוס של כלי משני, שתפקידו העיקרי הוא שמירת הקצב, אל מרכז הבמה, ונחשב לראשון שהוביל להקה^[12]. כאמור, רואץ' פיתח את המבנה הקצבי של הבופ והג'אז בכלל, והוא נחשב למבשר הקצבים השבורים. לימים, היה רואץ' ממפתחי ההארד בופ והפוסט בופ, והיה הבופר האחרון שפרש והאחרון שנפטר מבין הבופרים של הרביעייה המקורית^[13].

ת'לוניוס מונק

אף על פי שקשה להגדירה בדיוק, נחשבת נגינתו של הפסנתרן ת'לוניוס מונק כבי בופ. מונק ידוע בסגנונו הייחודי, הן בטכניקת הנגינה והן במבנה היצירות, האלתורים והקומפוזיציות. הוא תרם לפיתוח ההרמוניות של היצירות על ידי יצירת סולמות חדשים ומהלכי אקורדים ייחודיים.^[14] נוסף על כך, מונק היה מגדולי מלחיני הבופ. הוא כתב עשרות קטעים ורבים מהם הפכו לסטנדרטים; המפורסם מכולם הינו הקטע "Round Midnight", שזכה לאינספור ביצועים ^[15].

באד פאוול

באד פאוול, פסנתרן מחונן מהרביעייה המקורית של הבופ, שינה באופן משמעותי את צורת הנגינה על הפסנתר. פאוול היה נגן ויוצר חשוב בהתפתחות הבופ עד כדי כך שרבים קראו לו "הצ'ארלי פרקר של הפסנתר". פאוול שינה את הנגינה ביד שמאל מנגינת בסים לנגינת אקורדים צבעוניים, ופיתח את שיטת חיקוי הקרנות שבה מנגן הפסנתר מנגינות בופיות הדומות לנגינה של כלי נשיפה. לאחר שהוכה על ידי שוטר איבד את שפיות דעתו והפסיק לנגן עם גדולי הבופ. פרקר הסביר למה הוא לא מנגן אתו בכך שאמר: "הוא אפילו משוגע יותר ממני".

אחרים

מלבד חמשת הנגנים הללו, מוזיקאים רבים נוספים השתייכו לזרם הבופ. ביניהם:

דוגמאות

סרטונים

הערות שוליים

ראו גם

לקריאה נוספת

Bary McRea, The Jazz Handbook
Richard Cook and Brian Morton, Penguin Guide for Jazz on CD, 7th Addition
John Riley, The Art of Bop Drumming
Scott DeVeaux, The Birth of Bebop: A Social and Musical History

בי-בופ

תוכן עניינים